הישראל של אמריקאים

כל פעם שאני טסה לארה”ב, יש משהו שמדהים אותי מחדש… גדלתי בסביבה יהודית, הלכתי לבית כנסת (הכריחו אותי) ולמחנה קיץ יהודי. שם הבנתי שיש מקום ושקוראים לו ישראל, ואנחנו כיהודים אמריקאים תומכים בה ואוהבים אותה. אין כזה הרבה יותר לדעת. אז הכרתי ועם הזמן גם התחברתי למקום.

אבל המקום הזה שמדברים אליו, שמתפללים אליו, שטסים אליו ומבקרים, הוא לא ישראל.

לא באמת.

מצד אחד אני כל הזמן חושבת על ישראל ומצד השני אני בכלל לא. ישראל היא הבית שלי, המקום הבטוח שלי והמקום שבו אני מרגישה הכי הרבה אני. אני מרגישה את ישראל שאני יושבת עם החברים שלי לארוחת ערב ואנחנו נקרעים מצחוק. אני מרגישה את ישראל שאני קמה בבוקר אחרי לילה של קאמפינג ומזהה את הריח של בוקר. אני מרגישה את ישראל שאני ושבת שעתיים במשרד הפנים כדי לשנות מען בתעודת הזהות שלי.

ואז אני טסה לארה”ב ושומעת אנשים מדברים על ישראל ואני מבינה שאנחנו לא חושבים ולא חווים אותו מקום.
אין להם ארוחות שבהן מדברים עם 
ישראלים אחרים, אלא ארוחות שבהם מדברים על ישראל. שקובעים ומחליטים מה נכון למקום הזה עבורם כאנשים וכיהודים שלא בהחלט מושפעים מהמדיניות של המדינה. שלא משלמים מסים ולא שולחים את ילדיהם לביתי ספר כאן.

אולי הם מכירים ואוהבים את ישראל, אבל זו לא הישראל שאני מכירה. וזה לא משנה איפה הם נמצאים במפה הפוליטית.

אפילו שאנשים שואלים אותי על ישראל והחיים שלי כאן, הם לא שואלים את השאלות הסטנדרטיות כמו “במה את עוסקת?” כי כנראה עבורם, לחיות בישראל זה מה שאני עושה.

אתמול שמעתי רבה (כן, רבה) ומישהו בועד המנהל של בית הכנסת מדברים על ישראל ואיך להכניס את זה לנאום שהיא תתן בחגים. לא רציתי להקשיב אך לא יכולתי לא להקשיב, כי דיברו על המדינה שלנו אך לא מצאתי את עצצנו בתוך השיחה. לא מצאתי את הרוח הישראלית ולא את הדאגה הישראלית.

הוא אמר לרבה “ישראל היא קודם כל מקום ליהודים! ולזה צריך להתייחס!”

ומצאתי את עצמי שואלת… ישראל היא לא ראש ובראשונה מקום לישראלים?

Hey, tell me what you think!